זהו צמח ממשפחת המורכבים שמקורו ביבשת אמריקה. השורשים של המין קיפודנית צרת עלים (E. Angustifolia) נחשבים לחלק
הפעיל ביותר. שני מינים נוספים של אכינצאה נמצאים בשימוש רפואי: הקיפודנית הארגמנית (E. Purpurea), שפרחיו הם המרשימים ביותר וכל חלקיו נהוגים בשימוש רפואי, לרבות העלים והפרחים. סגולותיו הרפואיות נחשבות חזקות פחות, ומחירו זול באופן יחסי; המין השלישי הוא קיפודנית חיוורת (E. Palida) גם במקרה זה משתמשים בשורש בלבד למטרות רפואיות.
השימוש לצורכי רפואה בצמח מקורו בילידים של צפון יבשת אמריקה, שכינו אותו 'שורש הנחש', בשל הדמיון שבין שורש האנגוסטיפוליה הכהה לבין נחש. הדמיון הצורני רימז להם על האפשרות להשתמש בו כנגד הכשות נחשים. ואמנם, בשימוש חיצוני נהגו להשתמש בתמציות אכינצאה לטיפול בהכשות נחשים, עקרבים ומיני חרקים שונים. מרקחות של הצמח שימשו גם לנגעים בעור, לריפוי פצעים, אקנה, פריחות ופטריות. בנוסף, השתמשו בו הילידים לשיכוך כאבים ולטיפול בדלקות ובזיהומים, בסיפיליס, בטיפוס, בדיזנטריה ובטפילי מעיים אחרים, בזיהומי דם חמורים, בדלקת קרום המוח וכנוגד זיהום כללי. למרות שלפחות 12 שבטים שונים עשו בצמח שימוש מורכב, אין כיום בידי הרבליסטים מידע מדויק לגבי אופן הכנת והרכבת הפורמולות הספציפיות. עם זאת, ידוע כי ילידי צפון אמריקה שמו דגש על שימוש בתמציות המערבות חלקים שונים של צמחים ממינים שונים, וכמעט לעולם לא השתמשו בחלק אחד בלבד.
הרופאים האקלקטים של סוף המאה ה-19, שהתמחו בשילוב רפואת צמחים מסורתית ברפואה מדיצינית מערבית, הם שייבאו את האכינצאה למערב לאחר שלמדו מילידי המקום כיצד להכין ממנה מרקחות שונות.
באמצע המאה ה-20 החלו לחקור את הצמח באופן מדעי, בעיקר
בגרמניה ובארה"ב. החוקר הידוע ביותר של הצמח היה הגרמני ואגנר, שהוכיח לראשונה, ב- 1988, כי תמצית הצמח אחראית לעלייה ניכרת בפעילות המערכת החיסונית אצל עכברים. באנליזות כימיות שנערכו בהמשך על מיני הצמח השונים, בודדו עשרות חומרים פעילים, שלגבי כל אחד מהם הוכחה פעילות ספציפית של עירור והמרצת מערכת החיסון האנושית.
מאז מחקריו של ואגנר פורסמו מאות מחקרים על הצמח, הנחשב לנחקר ביותר מבין צמחי המרפא. פרסום המחקרים ותוצאותיהם החיוביות הפכו את האכינצאה לנפוץ ביותר בשימוש: בגרמניה נרשמים מדי שנה 2.5 מיליון מרשמים הכוללים את הצמח, והשוק האמריקני של האכינצאה מוערך בכ-300 מיליון דולר בשנה. סתגלנותו הגבוהה של הצמח לתנאי אקלים וקרקע שונים הופכת אותו לזמין ביותר, ולזול באופן יחסי.
רפואת הצמחים המודרנית מייחסת לאכינצאה עוצמת פעילות בינונית, והיא משמשת בעיקר לטיפול במחלות זיהומיות. בניגוד לדעה הרווחת, הצמח אינו מיועד על פי רוב לשימוש מניעתי או ארוך טווח.
חלקי הצמח בשימוש רפואי
שורש, עלים, פרחים - בהתאם למין שבשימוש.
השפעה ידועה בספרות המקצועית
אנטי-בקטריאלי,
אנטי-ויראלי,
אנטי-פטרייתי,
אנטי-פרזיטי,
מאלחש (חיצוני),
מחטא (דרכי הנשימה),
מחטא (דרכי השתן),
מחטא (חיצוני),
מטפל בפציעות (חיצוני),
ממריץ/מניע,
ממריץ/משפעל חיסון,
משכך כאבים,
מתמיר (אלטרטיבי),
נוגד דלקת,
נוגד זיהום.
שימושים מקובלים עיקריים
שימושים מקובלים משניים
אקנה,
אקנה (חיצוני),
ברונכיטיס (אקוטי),
גודש לימפתי,
דימומים ודלקות בחניכיים (חיצוני),
דלקת הכבד (אקוטי),
דלקת ריאות,
הליקובקטר פילורי,
הרפס,
זיהומים אקוטיים במערכת העיכול,
זיהומים ודלקות בדרכי השתן (אקוטי),
זיהומים ודלקות במערכת הרבייה,
טפילים חד-תאיים,
כאבים ודלקות בגרון,
כיבים (חיצוני),
כיבים בחלל הפה (אפטות),
כימותרפיה (תמיכה),
מחלות לב דלקתיות (פרי/מיוקרדיטיס),
מחלת הנשיקה (מונונוקליאוזיס),
נזלת,
סינוסיטיס,
פטרת בעור (חיצוני),
פטרת וגינלית,
פטרת וגינלית (חיצוני),
פציעות (חיצוני),
פרונקלים וזיהומים תת-עוריים,
קונדילומות (HPV),
קונדילומות (חיצוני),
קנדידה רב-מערכתית.